משנת 2010, מרץ הפך להיות חודש מורכב עבורי. איך חודש אחד יכול להכיל בתוכו קשת כל כך רחבה של רגשות? ביום ההולדת ה-25 שלי, אבא שלי נפטר, וישבתי שבעה ביום ההולדת עצמו.

אבל כל מרץ הייתי חוגגת יום הולדת עם סבתא שלי (שנולדה שלושה ימים לפניי, בהפרש קל של שנים). השנה היא הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה-95, אבל היא לא זכתה, ואנחנו לא נזכה לחגוג אותו יחד. סבתא שלי הייתה עבורי עולם ומלואו, כמו הורה נוסף בחיי, בתוך כל מה שקורה סביבי, גם הכאב הפרטי שלי מתמזג עם מציאות שקשה לתפוס. היומיום ממשיך, כל יום, וזה השאיר לי מעט מאוד מקום לקרוא לזה ״משבר גיל 40״. למי בכלל יש זמן או פריווילגיה למשברים כאלה עכשיו?

ובכל זאת, מצאתי את עצמי חושבת – מה בעצם קורה בגיל הזה?

אז קמט חדש שמצאתי בזווית החיוך גרם לי לפנות לערוצים שהוכיחו את עצמם ופתחו עבורי אפשרויות שהכניסו המון טוב לחיי, פעם אחר פעם – ולשאול מה הייתן (הכי מגדרי, מה לעשות) רוצות לדעת לפני גיל 40 או על גיל 40?

לשמחתי, נשים נפלאות קרובות ורחוקות הרחיבו וכתבו לי מליבן. באופן מפתיע, או שלא, כמעט אף אחת לא דיברה על איך היא נראית. לא על קמטים, לא על בוטוקס, לא על “איך הגוף משתנה”. אבל כן על איך הוא מרגיש.

על שינויים הורמונליים, על הצורך בתחזוקה, על ספורט שמציל, על בדיקות שגרתיות שהופכות להכרח.

דיברו על קבלה עצמית, על ביטחון וקלילות חדשה שמגיעה פתאום עם הגיל. דיברו על מערכות יחסים – עם עצמנו, עם בני ובנות זוג, עם הילדים, עם החברות שהופכות להיות רשת ביטחון אמיתית. דיברו על עבודה – איך בגיל 40 יש יותר ביטחון ויותר ניסיון, אבל לפעמים גם תחושת תקיעות או צורך למצוא משמעות חדשה.ציפיתי שיהיה יותר שיח על איך אנחנו נראות. על איך הגוף משתנה, איך הפנים משתנות.

אולי זה באמת פחות משנה, או שאולי זו שיחה שלא מקבלת מספיק מקום – כי הרבה יותר קל לדבר על מה רואים מאשר על מה מרגישים. 

כשאני חושבת על כל זה – על העיסוק בפנימי שלנו ולא בחיצוניות, (שאגב, הרבה יותר קל להתעסק בה ולשכוח מהמהות – לא אומר שאיך שאנחנו מרגישות לגבי הפנים שלנו/הגוף שלנו פחות חשוב), על איך דברים משתנים בלי שנשים לב  אני מבינה שגם הבלוג שלי עבר מסע משלו. למספר שנים הוא היה חבל ההצלה שלי, המקום שבו כתבתי, תיעדתי, שיתפתי. ואז הפסקתי – כי המציאות השתנתה, או כי פשוט רציתי לחיות אותה.

למזלי, מי שבנתה את האתר לא ויתרה עליו גם אחרי שהדומיין נקנה על ידי מישהו אחר. אם רק אפשר היה להציל כל משבר אישי כמו שהיא הצילה את הבלוג. בזכותה ובזכות שירותי האחסון הצלחנו לשחזר את רובו. אני לא יודעת מה זה אומר על ההמשך – אם ואיך אמשיך לכתוב, על מה אני בכלל רוצה לכתוב.

אני עדיין שוקעת בחן – רק שבימים האלה, זה בנושאים אחרים לגמרי.  בינתיים, אני אוספת תובנות.

מתבוננת על גיל 40 בעיניים קצת חדשות. וזו כנראה רק ההתחלה.

ואם יש לכן עוד תובנות לשלוח לי – אשמח, כי השיח מעניין אותי מאוד, ובכלל – התגעגעתי.