מדיות חברתיות - רצוי, מצוי ודעתי עליהן
בתחילת השנה, התחלתי בפרויקט צילום, שבו יצרתי והעלתי תמונה עבור כל אחד מחודשי השנה, מדי חודש בחודשו. מי שלא יודע על מה מדובר לא עוקב אחרי באינסטגרם – חבל, אבל הנה הזדמנות לתקן את העוול:).
שלום ולא להתראות למוזה
הייתי מחויבת לפרויקט – גם כשהייתי לחוצה בזמנים או שלא כל כך רציתי. אני חושבת שזה אחד הפרויקטים הבודדים שלי שליווה אותי, לאורכה של כל השנה ואז הגיע חודש נובמבר והנה כמעט ולא עלתה תמונה. חיכיתי להשראה, לרעיון ולרצון שיגיע, אך הוא בושש לבוא. אמרתי לעצמי : אל תדחקי בעצמך, זה לא יעזור, המוזה תגיע.
אבל המוזה לא הגיעה, חוויתי ירידה בתחושת הרצון שלי לקחת חלק ולשתף ברשתות חברתיות , תחושה שליוותה אותי כל החודש. אך עמדה בסתירה מוחלטת למספר הייעוצים שהעברתי החודש – אשר גדל ובמקום לשמוח אמרתי לעצמי שכנראה שמי שלא מסוגל לעשות וליצור מוצא עצמו מלמד (איזו קלישאה ועוד לא נכונה).
אני מרגישה שמחודש אוגוסט, כל "חיי הדיגיטליים" – נכנסו לסוג של חשיבה מחודשת ובמקום עשייה נוצר וואקום גדול של מחשבות מה הלאה והאם טוב לי במקום שבו אני נמצאת כעת. אני יודעת שזה נשמע כאילו סוג של חיפוש תמידי (מה שנכון כי זו מי שאני), כי אם חשבתי שהגעתי לנחלה בתחום המדיה , הבנתי שהמדיה היא דינמית, לא צפויה וכך גם אני :).
אחרי שכתבתי את הפוסט של לה קרוזה, שעסק גם בתרבות הצריכה והמקום בו אני מנסה למצוא את עצמי, בתוך תרבות הולכת ומשתנה הסותרת את עצמה – טרנדים של האטה מול זיוף של עושר (בין היתר) ברשתות החברתיות , אשר חוברים יחד ומשאירים אותנו מבולבלים. כך גם הצורך שלי להיחשף ולשתף או להישאר נאמנה לעצמי ועדיין לשמור על הפרטיות שלי.
לדוגמא אם בחרתי לדבר על נושא שהוא חשוב מאין כמותו של פוריות והמאבק שמתלווה אליו, והתגובות החמות שקיבלתי על הפוסטים עצמם ובפרטי, הנשים ששוחחו איתי ואפילו ביקשו עצות (במסגרת גבול היכולת שלי כמובן – המציגה היא היפוכונדרית ולא רופאה). כל אלה גרמו לי להרגיש שהחשיפה האישית שלי היא נכונה כי הפגתי בדידות. אפילו אם אישה אחת מרגישה פחות לבד, בתהליך שראוי שיהיה חלק מהשיח אז זה נכון לנהל אותו, אבל ככל שחלף הזמן זה הרגיש לי חשוף מידי, כואב ופגיע עבורי שכן בסופו של יום, אני רק בת אדם שעוברת את הדברים האלה על בשרה.
עוד לא אמרתי נואש מסושיאל מדיה
לפעמים מרגיש לי שהאינטרנט והרשתות היו בעבר נחלתם של הביישנים (יכולת להתחבא מאחורי מסך והכל היה טוב) ומנגד – היום, רק למעיזים והצבעונים יש מקום, כי הרשת הפכה לשלוחה של החיים. כל זאת ועוד בפוסט הבא שלי שיעסוק ממש בנושא הזה (כלומר אם אכתוב אותו:)).
להגיד לכם ולי, אהלן אני עדיין פה – אני איילה ולא ויתרתי צילמתי את תמונת נובמבר, איחרתי רק בעשרים ותשעה ימים, אל תהיו קטנונים. איפה התמונה אתם שואלים? באינסטוש שלי כמובן.
