בתור בני אדם יש לנו את הנטיה לשפוט. אנחנו משתדלים שלא, אנחנו טוענים שאנחנו לא, אבל בפועל הדבר שאנחנו עושים הכי הרבה פעמים ביום (אולי חוץ מלאכול), הוא לשפוט את עצמנו ובעיקר אחרים… 

לפני ההפיכה להורים אנחנו עסוקים בלשפוט הורים אחרים, להרים גבה ולהגיד ״וואו אני בחיים לא אהיה הורה כזה״. על איזה מעשים ״נוראים״ מדובר? וואו, הרשימה ארוכה. 

בשיחה עם חברה (היי חן), התחלתי להבין כמה דברים לגביהם הייתי כל כך ביקורתית ושיפוטית (אגב זה עיסוק זוגי בעיקר, אז גם החצי המאופק שלי לקח חלק). 

אחרי שעשיתי חשבון נפש (מישהו אמר כיפור?) המסקנות נוגעות בעיקר להחלטה שלי להפסיק לשפוט את עצמי לחומרה, ובעיקר להפסיק לשפוט הורים אחרים (חוץ מאמהות – סורי זה בעיקר אמהות – מעצבנות כאלה שאחרי חודש מרגישות שהן יודעות יותר טוב ממני ומכל אמא אחרת. להן אין מחילה).

אמצעים אלקטרוניים

אייפון בזמן האוכל! טלוויזיה בבית! גוועלד! אז זהו, שלא. לא קרה לכם מעולם ילד בשביתת רעב או ילד שצורח במסעדה בארוחה משפחתית ואז לחצתם על השלט או על נטפליקס באייפון? זה מקובל, זה לגיטימי, או כמו שחברה חכמה אמרה לי – מדובר באמצעי להשגת מטרה. ואם המטרה היא שהילד יאכל (המקרה שלנו), אז האמצעי האלקטרוני כשר, מקובל ומבורך (בנימה זו, פפה אוהבים אותך, שנה הבאה משואה. ואם אתם לא יודעים מי זו פפה, מזלכם). 

ג׳אנק פוד

באומרי ג'אנק פוד אני מדברת לבמבה ופתי בר. מבחינתי זה היה ביג נו נו וכיום תשובתי היא שאם הילד בוכה באוטו ופתי בר פותר את הבכי – תנו פתי בר. אתם בחוץ והילד לא מוכן לשבת בעגלה ואף אמצעי אחר לא עבד, אבל במבה עוזרת? תנו במבה. בגדול אנחנו אוכלים את רוב הפתי בר והבמבה ביחס של 70:30 אז אם לנו זה טוב הכל טוב (לירכיים שלי שלום).

נסיעה באוטו למטרות הרדמות

מי אתם הורים ששמים את הילד באוטו שירדם? גיחכנו בקול גדול ״אנחנו אף פעם לא נהיה כאלה״ ואז הגיע איזה ערב חג או משהו ויש לנו ילד שישן פעם ביום בקושי, נאנחנו אנחת ויתור ונכנסנו לרכב ונסענו במעגלים עד שנרדם, והוא אכן הגיע רענן לאותה ארוחת הערב… אז מי אתם ההורים האלה?  אנחנו.

תמונות

״יאאא איזה מהמם! ממש ברור הילד״. זו אמירה לדוגמה מתוך משפטים שאמרתי טרם ההורות כל פעם שדחפו לי תמונה של תינוק/ילד לוואטסאפ או מול הפרצוף ובלב חשבתי לעצמי, למה את/ה מראה/שולחת לי את זה?  שנה קדימה – אני אצל הספר, הוא שואל מה נשמע ואני מוציאה תמונה של הילד. 

לסיכום, אני מודה על זה ששיחות הקקי שאני מנהלת עם החברות שלי הן מקרי קיצון. במקסימום אנחנו דנות על הבקרים בהם אנחנו קמים בחמש ולא בארבע. 

אל תשפטו מישהו עד שתצעדו בנעליים שלו, במקרה שלנו הן מלאות בלגו ודינוזאורים. אל תהיו קשים עם עצמכם, הסביבה גם ככה קשה ושופטת אתכם (אלא אם אתן אמהות מעצבנות ואז יש לכם פס חופשי להיות קשות עם עצמכן ;)) 

בברכת שנה טובה.