הרגשתי שהשנה עומדת במקום.

כל היום אותו יום.

הרחוב שקט, העולם רועש.

ובפנים משהו זז, למרות שלפעמים נדמה שלא.

לא רעש גדול.

לא רגע אחד שמשנה הכל,

רק תנועה קטנה, אדווה קטנה שמורגשת אח״כ.

איבדתי את סבתא שלי.

זה לא רעש גדול.

העיקר הוא השקט אחרי זה.

איך פתאום יש מקום

לדברים שלא ידעתי שהיה מקום להם.

ואיך האבל והעצב

בונים בנו ומשתרגים לתוך הגוף כאילו היו שם תמיד.

מדינה, מחאות, ההפגנות,

פתאום אני עושה מילואים שלא תכננתי

כי צריכה להרגיש חלק, לעזור, להזיז, להשפיע במצבים שנראים קודרים וחסרי סיכוי.

היו גם רגעים שאשמח לזכור.

פריז.

טיול ברגל עם חבר.

חברות

רוח נעימה.

חו״ל עם כל הילדים

נעליים חדשות אולי גם ג׳ינס

הליכה בלי הרבה מחשבות (שקר, הן לעולם לא מפסיקות).

פרק ב׳,  זה לא הבית שמתגבש כתובת, כי לא תמיד מאחדים כותבות.

אבל הוא תמיד נוכח.

מזכיר לי שמערכות יחסים לא חייבות להיות מושלמות

כדי להיות משמעותיות.

וההורות, הו ההורות,

והדרך שבה הילד שלי צוחק כשהוא מתחיל להבין את החיים לטוב ולרע.

היא מזכירה לי כל בוקר

שמה שחשוב באמת

לא נמצא ברעש,

אלא בקשב.

התחלתי להתאמן ברצינות השנה.

הגוף שלי ביקש תנועה שהיא לא ריצה,

והוא צדק.

וזה אחד הדברים שיהיו איתי גם בשנה הבאה.

עשיתי (עושה) קונמרי בבית ולחיים.

יש יקראו לזה גימיק, אבל חברת לב מלווה אותי בתהליך שהוא עמוק ויסולא מפז

הבחירה והצמצום עובדות מהבחוץ לפנים.

שחררתי “לא נעים”.

כי גיליתי שמה שלא נעים

לא חייב לתפוס מקום.

בלי לחץ לתוצאות מיידיות

כי הפעם אני יודעת שזה תהליך,

ולעיתים זה רק סיבוב ראשון לעתיד לבוא.

בעבודה שלי, למדתי שאני גם וגם.

הדברים הצלילו השנה.

פחות רעש, פחות מהיר.

יותר דיוק.

יותר שיחה שמובילה למשהו מדויק.

אני אוהבת לשבת עם אנשים מעניינים,

עסקים שיש להם דרך,

וללוות אותם

כשזה מרגיש שהם רוצים להקשיב,

לא רק להשמיע.

וב־2026

אני רוצה לתת לזה מקום אמיתי ביומן.

עוד שיחות כאלה.

זו לא הייתה שנה של רגע אחד גדול.

זו הייתה שנה של הרבה רגעים קטנים

שעשו תנועות שעיצבו לי את הלב והנפש מחדש.

והתנועה הזו – היא כל מה שאני צריכה.

צילמה אותי: טלי ויסלבסקי

תודה על העין הרגישה ועל הלכידה של הרגע.

ולמי שהתעניין בתהליך הקונמרי שאני עוברת

זה הקורס שאני עושה, עם חברת הלב שלי אנאבל.  

כחלק מהתנועה השקטה שלי השנה הייתה גם לחזור לכתוב.

ופתאום! שני פוסטים! זה כמעט הרגל.

ואם מתחשק לכם להמשיך לקרוא אותי או טרם יצא לכם,  הנה גם הפוסט על גיל 40