יש חודשים שפשוט עוברים, מרץ הוא לא חודש כזה עבורי.

ב־10 במרץ יעברו שש־עשרה שנים מאז שאבא שלי נפטר. הייתי בת 25. השנה אהיה בת 41. לפעמים אני עוצרת על המספר הזה ומבינה שחייתי כמעט את כל חיי הבוגרים בלעדיו. אבל האמת היא שגם לפני שהוא נפטר לא באמת גדלתי עם אבא. גדלתי ליד דמות שהייתה, ולא תמיד הייתה. גדלתי עם חור בלב שמעולם לא נעלם.

ב־16/3/2010 “חגגתי” יום הולדת 25 וישבתי שבעה.

אני זוכרת את התחושה ההיא, כאילו התבגרתי בעשור ביום אחד. כאילו מישהו דחף אותי קדימה בכוח. בדיעבד אני מבינה שהתבגרות לא קרתה ביום טראומטי אחד. היא קורית בשנים שאחר כך. דרך שאלות פתוחות. דרך מערכת יחסים שנשארה פצועה. דרך אהבה שלא תמיד ידעה איך להופיע והחלטות נכונות ולא נכונות.

ובאותו חודש מרץ יש גם את סבתא שלי, שנפטרה לפני קצת יותר משנה. יום ההולדת שלה ב־13/3, שלי ב־16/3. אין ביניהם קשר דם ישיר, אבל יש ביניהם חוט של זיכרון. החודש הזה מחזיק בתוכו דמויות משמעותיות מחיי כל אחת ממקום אחר, כל אחת בדרכה וכולן נפגשות באותו שבוע בלוח השנה. מציפות מורכבויות, חסר וגעגוע.

אבא שלי הוא הנוכח הנעדר של חיי.

בהיעדרו הוא הפך נוכח יותר. אני רואה אותו במראה. בתווי פנים, בזווית חיוך. אני רואה אותו ביונתן. ויונתן קורא לו “סבא אייל”. יש משהו כמעט בלתי נתפס בזה. ילד שמעולם לא פגש אותו אבל מדבר עליו כאילו הוא חלק טבעי מהמשפחה. אני זוכרת את הרגע שיונתן שאל אותי, לגמרי לא מוכנה: “איפה אבא שלך, אמא?” עניתי בפשטות: “הוא כבר לא איתנו.” אבל האמת מורכבת יותר. כי נוכחות לא נעלמת. היא משנה צורה.

שנה שעברה הצלחתי לחגוג יום הולדת. באמת לחגוג. אחרי הרבה שנים שבהן מרץ היה כבד מדי בשביל שמחה פשוטה ועוד בשנת האבל על סבתא ודווקא בזכות סבתא שלי הצלחתי לחגוג כי ידעתי שזה מה שהיא הייתה רוצה ומאחלת עבורי. זה קרה בדיסני מקום שמכריז על שמחה מוגזמת בתוספת נצנצים. אולי היה צריך מקום כזה כדי להזכיר לי שמותר גם וגם.

וזה אולי הדבר שמרץ מלמד אותי כל שנה מחדש:

שמחה לא מבטלת כאב.

וכאב לא מבטל שמחה.

אנחנו רגילים לחשוב במונחים של או־או. או שאני מתאבלת, או שאני חוגגת. או שאני מתגעגעת, או שאני ממשיכה. אבל החיים לא מתנהלים ככה. הם גם וגם. הם יכולים להכיל דמעה וחיוך באותו רגע. זיכרון כואב ויום הולדת שמח באותו שבוע.

השנה אהיה בת 41. גיל שאבא שלי לא הכיר בי. גיל שבו אני כבר אמא, מנסה לתת לילד שלי יציבות שאני לא תמיד הרגשתי שהייתה לי. הילדה שגדלה בלי אבא עדיין חיה בי, אבל היא כבר לא מגדירה אותי כולה. היא חלק מהסיפור, לא כל הסיפור.

מרץ הוא לא חודש של עצב. הוא גם לא חודש של חגיגה.

הוא חודש של מורכבות.

ואולי הבגרות האמיתית היא לא להכריע בין שמחה לכאב, להבין שאני חיה וזה חלק מהחיים האלה.