את החנות ״מריונטה״ אתם בטוח מכירים. את האישה שעומדת מאחוריה קצת פחות, אז תכירו, קשת. נתחיל מזה שקשת עומדת להתארח פה בבלוג, משהו שהצעתי לה אחרי שהיא הממה אותי עם בקשה לשיתוף פעולה.

איילה

את קשת הכרתי בקבוצת ראשל״ציות ששתינו חברות בה, ולא קישרתי שזו אותה אישה שמחזיקה באחת החנויות האהובות עליי. ככה זה, יש חנויות שנוצרו עבורי, ומריונטה היא אחת מהן, אז מזל שהפכתי להיות הורה ויש לי את התירוץ המושלם לחבב את החנות אפילו יותר.

הבעיה הייתה שהנוכחות הדיגיטלית של קשת לא הייתה ברורה לי, ומשהו פשוט לא הסתדר בינינו אונליין. הרבה קצרים לא ברורים התרחשו, ובעיקר תחושה שעדיף שלא נגיע למצב של תקשורת הדדית.

ובלי קשר לזה המשכנו לפקוד את החנות אונליין ואופליין, ולמעשה כל נעל שהחמודו נעל מהרגע שהיה בזה צורך הגיעה ממריונטה. למה? כי היה ברור לי שיצמידו לו את הנעל הטובה ביותר (וזה עוד בלי שדיברתי על הגיטרה, וכל הצעצועים האדירים האחרים שיש לו משם).

כשקשת הציעה לי להיפגש לא ידעתי מה לענות, אני ידועה כאחת שאמרה לא. לא לקמפיינים, לא לשת״פים, לא לצילומים ולא לכל יציאה מאזור הנוחות. הבנתם את הקונספט.

אבל שבוע לפני שקשת הציעה לי להיפגש, הייתה לי שיחה בה עודדו אותי להתחיל להגיד ״כן״ – שינוי של 180 מעלות. זה נשמע לי דרסטי, אבל בזכות זה הסכמתי שניפגש, ואפילו סיפרתי לקשת על הקטע החדש הזה של להגיד ״כן״. היא כיוונה את ה״כן״ הזה, שהיה זר ומפחיד, וקראה לזה ״למה לא״. ברגע הזה ידעתי שטעיתי לגביה.

אומנם אני טיפוס שחורץ גורלות על בסיס רושם ראשוני (טועה לא מעט, ועדיין), אבל במקרה הזה נאלצתי לבלוע את הצפרדע ולהגיד ואללה, טעיתי, יש מצב שאני מחבבת אותה פלוס, ולמרות כל הרושם הראשוני, טעיתי ברמה שיש סיכוי שנהפוך לחברות.

אז נפגשנו, ושוחחנו ושוחחנו, והיה המון מה להגיד, אבל לא ידענו איך לשלב כוחות. ואז היא דיברה על זה שהיא רוצה לכתוב והתפספס לה, ואני כבר ידעתי שזה מה שנעשה.

אין ספק שהפגישה הזו נכנסה לחיי בזמן הנכון, זה שאומר שאולי יש דפוסים שנאחזתי בהם עד היום והם לא נכונים, והגיע הזמן לפתוח את האופציה ואת הלב כי ״למה לא״, וזה מרגיש לי כיפי ומרגש, ואפילו עם ניחוח של משהו מיוחד ואותנטי.

קשת

זה אולי הכי לא פוליטיקלי קורקט שלי, אבל הכי כנה. מכירים את זה שאתם נתקלים בדמות ברשת ולפעמים היא לא באה לכם טוב? משהו מייצר אנטגוניזם, או שיש קצר בתקשורת, או שפשוט הרושם הראשוני לא מוצלח? אז זה מה שקרה עם איילה.

למרות כל נקודות הממשק המשותף שלנו (שותפות גורל, שתינו גרות בראשון), לא הצלחתי להתאהב בה כמו שקרה לכולם. מה זה כולם? נכון אומרים שהעולם קטן? אז העולם הוירטואלי קטן עוד יותר, ולאיילה ולי יש 145! חברים משותפים. כולם התאהבו בה. אני עדיין לא.

במפגש הראשון שלנו פנים מול פנים משהו בי התרכך. היא נכנסה לחנות, הגיעה כל הדרך מראשון עם יונתן כדי לקנות לו סנדלים. אם ראיתם את יונתן במציאות אתם יודעים שהוא הורס וממיס, וכנראה שאת די סבבה אם יש לך בן כזה חמוד.

לכן זה ממש לא ברור מאליו, ואפילו מפתיע, שפניתי אליה לשיתוף פעולה כשעדיין לא ידעתי מה הוא יהיה, והוא היה עדיין צריך להתגבש ביני לבין עצמי ובין איילה לבין עצמה.

אחרי קפה וכריך גבינה מושחת החלטנו שאנחנו רוצות לעשות משהו ביחד. איילה הציעה לי להתארח בבלוג שלה ולכתוב, אולי אפילו כאורחת קבועה, ואני הצעתי לה להתנסות בצעצועים, בגדים, ובכל דבר חומרי אחר. אבל מה שבאמת קסם לנו זה שאני אכתוב. כנראה פשוט חיפשתי את המקום הנכון ואיילה הציעה לי את הבמה הזו.

עדיין לא גיבשנו על מה נכתוב. כנראה על החיים עצמם. על איילה, עליי, על מריונטה, על הילדים, על זוגיות, חברויות, ורושם ראשוני וכמה שהוא מטעה, כמעט כמו האינסטוש – החיים האלה שמצטלמים ברשתות. על הכרויות מפתיעות שקורות אם רק נצא מאזור הנוחות שלנו.